תשעה באב

נכתב על ידי רונן שמואל הלוי

חמש פורעניות קשות לעם ישראל רשומות על יום ט' באב, כפי שמפרטת המשנה במסכת תענית:

א. חורבן בית המקדש הראשון

הבית שנבנה בידי שלמה המלך, עמד על מכונו ארבע מאות ועשר שנים, ונחרב בימי צדקיהו המלך, בידי צבא נבוכדנצר מלך בבל, בשנת שלושת אלפים שלושת מאות שלושים ושמונה לבריאה (לפני 2,425 שנה).

ב. חורבן בית המקדש השני

לאחר שנחרב בית המקדש הראשון, גלו היהודים לבבל. לאחר גלות בת שבעים שנה, הכריז כורש, מלך פרס, על התחלת בנין הבית השני. המוני יהודים גולים עלו לירושלים. מסופר כי בעת הנחת היסודות לבניין בית המקדש החדש התערבבו קולות הבכי של הזקנים, שעוד זכרו את כבודו ותפארתו של הבית הראשון, עם תרועות השמחה של יתר העם. כעבור עשרים ושתיים שנה הוקם בית המקדש השני והוא התקיים ארבע מאות ועשרים שנה.

לאחר מצור שנמשך על ירושלים חודשים ארוכים, הכניעו הלגיונות הרומיים את יהודי העיר, המיתו רבים מהם והעלו באש את בית המקדש. היה זה בשנת שלושת אלפים שמונה מאות עשרים ושמונה שנים לבריאת העולם (לפני 1935 שנה), בימיו של רבי יוחנן בן זכאי.

תיאורי חז"ל על רגע השריפה מעבירים צמרמורת: "כשראה כוהן גדול שנשרף (בית המקדש), עלה לראש גגו של היכל ועמו כיתות- כיתות של פרחי כהונה ומפתחות ההיכל בידיהם. אמרו לפני הקב"ה: 'ריבונו של עולם! הואיל ולא זכינו להיות גזברים נאמנים לפניך - הרי מפתחות ביתך מסורים לך'! וזרקום כלפי מעלה. יצאה כמין פיסת יד וקיבלתם. כשראו הכוהנים והלוויים שנשרף בית המקדש, נטלו את הכינורים ואת החצוצרות... ונפלו באש ונשרפו" (פסיקתא רבתי כו,ז).

ג. גזירת הקב"ה על אבותנו - יוצאי מצרים - למות במדבר בעקבות חטא העגל

בכייה לדורות

המרגלים שנשלחו ע"י משה, לבקשת העם, לתור את הארץ, שבו אל העם ובפיהם דיבה רעה על הארץ. "הארץ אשר עברנו בה לתור אותה - ארץ אוכלת יושביה היא וגו'". העם נתפתה לדברי המרגלים - "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא". אמר רבי יוחנן: תשעה באב היה; אמר להם הקב"ה - "אתם בכיתם בכייה של חינם ואני קובע לכם בכייה לדורות" (תענית כט).

ד. נלכדה העיר ביתר

לאחר חורבן בית המקדש השני, התבצר בעיר ביתר כח יהודי גדול שמנה אלפים ורבבות מישראל, גברים נשים וטף. היה זה בימי מלחמת בר-כוכבא. העיר שהיתה מרכז האוכלוסין הגדול והמבוצר ביותר בזמן המרד, נפלה בתשעה באב, חמישים ושתיים שנה לאחר חורבן הבית השני. תיאורי זוועה נוראיים מתוארים על כיבוש ביתר. מסופר כי נהרות של דם זרמו בעיר ובמורדותיה, עד ששקע הסוס בדם עד חוטמו.

ה. נחרשה ירושלים

כאמור, עשרות שנים לאחר שכבשו שליטי רומי את ירושלים ושרפו את בית המקדש, נמשכה המלחמה. לאחר שדוכא מרד בר-כוכבא, בקשו הרומיים למחות כל זכר לריבונות יהודית בארץ ישראל. לשם כך שינו את שמה של הארץ ל"פלשתינה" על-שם העם הפלשתי הקטן שהתקיים כחטיבה לאומית בדרום שפלת החוף מאות שנים קודם לכן.

את שמה של ירושלים שינו ל"איליה קפיטולינה", וחרשו את אדמתה לאורכה ולרוחבה, כדי להכחיד כל זכר לתפארתה. אף ארוע זה התרחש בט' בטב. בכך נתממשה אף נבואת הפורענות של הנביא מיכה (ירמיהו כו,יח): "ציון שדה תחרש".

 

ולגבי הסוף האופטימי...

 

"תכלית בריאת העולם להפוך את החושך לאור ואת הרע לטוב. ביום אבל וחורבן עלינו לדעת, שתכליתו טובה, ודווקא מתוכו תצמח הגאולה." הרבי מלובביץ

Thursday the 19th. PointLink. מתנה טובה יש לי בבית גנזי ברצוני ליתנה וישראל לך והודיעם