פרשת מטות

פרטים

נכתב על ידי הרב אלעזר אהרונסון

להורדת עלון בית הכנסת

המשך קריאה: פרשת מטות

כי תבוא

פרטים

נכתב על ידי רונן שמואל הלוי

לקראת הכניסה לארץ מצווה הקב"ה את משה שביום שבו יעבור את הירדן, יקים אבנים גדולות, יסייד אותן בסיד, ויכתוב עליהן את כל דברי התורה הזאת. מייד לאחר מכן חוזר הציווי שנית, והפעם בהדגשה: "וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב" (דברים כז, ח).

אם נדייק, נשים לב שכל הפרשיה שעוסקת בכתיבת התורה על האבנים כתובה בכפילות:

(א) וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: (ב) וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד: (ג) וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ:

(ד) וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד: (ה) וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל: (ו) אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:

(ז) וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ: (ח) וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב:

כדי להדגיש את ההקבלות הדגשתי באות עבה את תיאור הזמן – בפסוק ב' נאמר והיה ביום אשר תעברו את הירדן, והתורה חוזרת על כך בפסוק ד' – בעברכם את הירדן. כמו כן הדגשתי בקו תחתון  את הציווי להקים את האבנים ולצפות אותן בסיד – ציווי  שמופיע גם בפסוק ב וגם בפסוק ד. ודבר שלישי שמקביל – הציווי לכתוב את התורה על האבנים, שמופיע גם בפסוק ג וגם בפסוק ח, ואותו הדגשתי באות נוטה ובהגדלה.

למה צריך לחזור על כל דבר פעמיים? למה צריך לחזור על כל דבר פעמיים???

יש לבאר, שהתורה חוזרת על המצווה פעמיים כי באמת מדובר בשתי מצוות! מדובר כאן על שני מעמדים שונים זה מזה, למרות שהם דומים מאד: בשני המעמדים מקימים אבנים גדולות, מצפים אותן בסיד וכותבים עליהן את כל התורה. ובכל זאת עושים זאת פעמיים בשתי הזדמנויות שונות, ולמעשה גם בשני מקומות שונים!

ניתן לראות את הדבר כאשר מדייקים בהבדלים שבין שני התיאורים:

מבחינת תיאור המקום, בקבוצת הפסוקים הראשונה [פסוקים א-ג] לא נאמר איפה להקים את האבנים, ולעומת זאת בקבוצת הפסוקים השניה [ד-ח] נאמר לעשות זאת דווקא בהר עיבל. מבחינת תיאור הזמן,  בקבוצה הראשונה נאמר להקים את האבנים ביום אשר תעברו את הירדן, כלומר מיד לאחר מעבר הירדן באותו יום. בקבוצה השניה לא נאמר דווקא בו ביום – אלא באופן כללי "בעברכם את הירדן" – לאחר שתעברו, וזה לא חייב להיות מיד באותו יום.

עולות ושלמים. כל הקטע הזה שמוזכר בהרחבה בפסוקים ה-ו, פשוט איננו בקבוצת הפסוקים הראשונה.

ולבסוף – בקבוצת הפסוקים הראשונה כתוב לכתוב על האבנים את דברי התורה, ובקבוצה השניה הדגש הוא "באר היטב". חז"ל מפרשים ש"באר היטב" פירושו לכתוב את התורה בשבעים לשון! פירוש זה של חז"ל הופך את ההבדל להבדל עצום! זה אומר שבחלק הראשון מדובר על מצווה 'קלה' – לכתוב את התורה פעם אחת על אבנים, למרות שכמובן גם זה לא קל במיוחד... אבל בחלק השני אנחנו מצווים לכתוב את התורה בעצם שבעים פעם! כל פעם בשפה שונה! זה בהחלט חידוש דרמטי שנוסף במעמד השני שמתואר כאן.

למעשה באמת כאשר עם ישראל נכנס לארץ ישראל התקיימו שני מעמדים נפרדים – האחד התרחש ביום שעברו בני ישראל את הירדן, והקימו אבנים גדולות בירדן ועוד גל של אבנים גדולות בגלגל – שם הם ישנו בלילה הראשון לאחר שעברו את הירדן. מעמד אחר מופיע בפרק ח' – בהר עיבל, ובפשטות המעמד הזה התקיים לאחר זמן, לאחר מלחמת יריחו ומלחמת העי. שם באמת מפורש שיהושע מקים מזבח ומעלה עליו עולות ושלמים [ובאמת ארכאולוגים מצאו בהר עיבל ליד שכם מזבח ענק שמתאים בפרטי פרטים להלכות הידועות לנו בתורה].

השאלה הגדולה היא בעצם למה צריך שני מעמדים נפרדים שבשניהם מקימים גל אבנים גדול, ומה פשר ההבדל בין המעמדים הללו.

נראה מדברי חז"ל, שהמעמד הראשון נועד לעם ישראל, לחזק את הקשר שלהם עם התורה ועם ארץ ישראל, לתת את התחושה החזקה שלמרות שרק עכשיו הגענו לארץ לאחר ארבעים שנה במדבר ועוד 210 שנים במצרים, הקשר הרוחני והתורני שלנו לארץ הוא חזק ויצוק כמו סלעי האבן העצומים.

מעמד שני, בהר עיבל, נועד לאומות העולם, ולכן שם כותבים את התורה 'באר היטב' – בשבעים לשון! כך אומרת הגמרא במסכת סוטה דף לה:

"כיצד כתבו ישראל את התורה? רבי יהודה אומר: על גבי אבנים כתבוה... ואחר כך סדו אותן בסיד; אמר לו רבי שמעון: לדבריך, היאך למדו אומות של אותו הזמן תורה? אמר לו: בינה יתירה נתן בהם הקב"ה, ושיגרו נוטירין שלהן וקילפו את הסיד והשיאוה, ועל דבר זה נתחתם גזר דינם לבאר שחת, שהיה להן ללמד ולא למדו; ר' שמעון אומר: על גבי סיד כתבוה, וכתבו להן למטה: +דברים כ+ למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל וגו', הא למדת, שאם היו חוזרין בתשובה היו מקבלין אותן.

גם לר' יהודה וגם לר' שמעון התורה נכתבת כדי לקרב את אומות העולם. לפי ר' שמעון באמת יש רצון עמוק שכל אומות העולם ילמדו ויחזרו בתשובה. לפי ר' יהודה יש רצון אך יש גם חשש ולכן מכסים את הכתב בסיד. לעתיד לבוא ילמדו כל אומות העולם את דבר ה' ועם ישראל יהיה אור לגויים.

מאחל ומברך שבת שלום, בתפילה שנזכה לכך במהרה

 הרב אלעזר אהרנסון, רב בית הכנסת

להורדת העלון המלא 

פרשת ניצבים וילך

פרטים

נכתב על ידי רונן שמואל הלוי

פרשות ניצבים וילך שאנו קוראים השבת הן פרשות קצרות במיוחד, ולכן בדרך כלל קוראים את שתיהן יחד באותה שבת. אם נתבונן בשמות הפרשות נוכל לשים לב שהמשמעות היא ממש הפוכה: 'ניצבים' מתאר עמידה יציבה, בלתי משתנה; לעומת זאת 'וילך' מבטא הליכה, דינמיות, שינוי והתחדשות.

אך לעיתים 'וילך' מבטא דווקא דעיכה וקלקול – אמנם בפרשה שלנו משה הולך ואומר את דברי ה' לעם ישראל, אבל בסוף ספר דברים הוא גם הולך לעולם שכולו טוב... ועם ישראל נותר עם האובדן ועם החלל הריק ללא משה רבינו!

ובאמת לעיתים מרוב דינמיות, שינויים ועדכונים, הכל מתמוטט ושום דבר לא נשאר יציב.

מה יותר טוב בחיים? להיות קבוע ובלתי משתנה, או להיות דינמי וזורם? זה תלוי במה... יש דברים בחיים שלנו שחייבים להיות 'ניצבים' – קבועים, יציבים, בלתי משתנים! כך היא האמונה שלנו, כך הנאמנות של בעל לאשתו, כך המידות הטובות שלנו – אלו צריכים להיות יציבים ואיתנים. לעומת זאת יש דברים שעדיף לנו שנוכל להיות דינמיים ולשנות אותם: לא רק דברים רעים, אלא פשוט יש דברים שמשתנים עם הזמן וטוב למי שיכול להשתנות ולהתרגל למציאות המשתנה.

לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה, נעיין ונגלה שגם המילה 'שנה' קשורה לשתי המשמעויות האלו. מצד אחד שנה זה מלשון שינוי – השנה החדשה חייבת להיות שונה מקודמתה, טובה יותר ומועילה יותר, וגם אם אני מרגיש שהשנה האחרונה הייתה שנה מוצלחת ומעולה, שהייתה בשבילי עליית מדרגה בכל המובנים – השנה הבאה יכולה להיות מדרגה נוספת...

מצד שני, שנה היא גם מלשון שינון, שאדם שונה וחוזר ושונה ועושה את אותו דבר שוב ושוב! ובאמת מעגל השנה חוזר על עצמו ללא שינוי – שוב ושוב ראש  השנה, יום הכיפורים, סוכות, סתיו, חנוכה, חורף, ט"ו בשבט, פורים, וכו' וכו'.

החכמה היא לדעת לאזן ולמצוא את התחומים שבהם נכון להיות ניצבים, ואת התחומים שבהם נכון להיות בהליכה, בבחינת 'וילך'.

צריך לזכור שאנחנו חיים היום בעולם שמתעדכן ללא הרף – כל חצי שנה יוצא דגם חדש של סמארטפון, כל יומיים יש טרנד חדש שתופס את כולם, אם אתה לא כל הזמן עוקב אחרי החידושים אז אתה כבר לא מעודכן וכאילו לא רלבנטי.

דווקא בעולם כזה, חשוב מצד אחד לזרום עם השינויים ולהיות מסוגל להשפיע בעולם הזה עם כל העדכונים שבו, ומצד שני לשמור על יציבות בערכים החשובים, באמונה ובעוצמה הפנימית. אם לא תהיה לנו העוצמה הפנימית היציבה, אנחנו עלולים להיסחף עם כל רוח חולפת. דווקא היציבות יכולה לתת לנו את הכוח לעשות את השינוי כשזה נכון ואמיתי.

מאחל ומברך שבת שלום, בתפילה שנזכה להיות קבועים ויציבים בערכים הנצחיים, ונדע איך להתאים אותם למציאות המשתנה -

 הרב אלעזר אהרנסון, רב בית הכנסת

בכל אוות נפשך תאכל בשר

פרטים

נכתב על ידי רונן שמואל הלוי

לקראת הכניסה לארץ מבארת התורה את הבדלי הדינים בין תקופת המדבר לבין הכניסה לארץ:

"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה:  כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ:  רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכֲלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל".

התורה מעמידה כאן זו מול זו שתי מציאויות של שחיטת בהמות – בראשונה מדובר על קרבן עולה, שעליך להעלות אותו רק במקום אשר יבחר ה', ולא בכל מקום שתרצה; ואילו בשנייה בפשטות מדובר על שחיטת בהמת חולין, כאשר אתה מתאווה לאכול בשר, תוכל לשחוט ולאכול בכל שעריך – בכל עיר ועיר ובכל מקום שתרצה.

דין זה הוא חידוש גדול ביחס לתקופת המדבר, בה חויבו ישראל לא לשחוט בהמות כלל אלא במשכן! כל מי שרצה לאכול בשר נאסר עליו לשחוט ולאכול, אלא חייב היה להקריב קרבן שלמים, ולאכול את חלקו מהקרבן. בארץ ישראל, ניתן לשחוט ולאכול בשר תאווה בכל מקום.

הדין הזה חוזר על עצמו שוב לאחר מספר פסוקים:

"כִּי יַרְחִיב יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר: כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ":

שוב הדגש הוא שבארץ ישראל יהיה מותר לך לאכול בשר ככל אוות נפשך, ולא כמו בתקופת המדבר, שבה אסור היה לאכול בשר אלא אם היית רוצה לאכול בשר זה יהיה מותר לך אך ורק אם אתה מביא קרבן שלמים למשכן ושם חלק מהקרבן הולך למזבח, חלק לכהנים, וחלק לבעלים.

מדוע חוזר על כך הפסוק פעמיים? רש"י מביא את המדרש, שלומד מכך שגם בהמות שייחדו אותן להיות קרבן, ואחר כך נפל בהן מום, אפשר לפדות אותן ולאכול אותן בכל מקום בארץ ישראל.

על כל פנים, מדוע ההבדל הזה בין המדבר לבין ארץ ישראל? מדוע בתקופת המדבר אסור לאכול בשר אלא אם כן מביאים אותו קרבן לה'?

בעומק הדברים, זה קשור לאופייה ולקדושתה של ארץ ישראל. אכילת הבשר מתוארת כדבר של תאווה – הפסוק פותח "כי תאווה נפשך", ולאחר מכן מוסיף עוד פעמיים "בכל אוות נפשך". התאווה היא לכאורה דבר שלילי – וכי זה דבר טוב שאדם ילך אחר תאוותיו ויעשה מה שמתחשק לו? במדבר, אם מתחשק לך לאכול בשר, אתה צריך להפוך את החשק הזה לדבר קדוש! כיצד? תביא קרבן למשכן, כל הקרבן הופך להיות קדש, ואתה יכול לאכול מבשר קרבן השלמים – אך לא בכל מקום! קרבן שלמים הוא קדשים קלים, שבתקופת המדבר היה מותר לאכול אותם רק באיזור 'מחנה לויה' כלומר באיזור המגורים של הלויים, ואסור היה לך להוציא את הבשר לאכול אותו באיזור של השבט שלך [לאחר בנין המקדש הותרו קדשים 

קלים לאכול בכל ירושלים העתיקה]. כלומר – במדבר הדרך היחידה להפוך את התאווה שלך לדבר חיובי היא להפוך את הבשר לקדוש ולאכול אותו במקום קדוש.

ארץ ישראל כולה מקום קדוש. כל אכילה, אפילו אכילה של חולין, היא חלק מחיי הקדש של עם ישראל בארץ ישראל. אין צורך להביא את הבהמה לבית המקדש כדי להפוך אותה לקודש. גם אם אתה עושה על האש עם החבר'ה בחולון – זו יכולה להיות אכילה של קודש, כי היא חלק מחיי עם ישראל במקומו המתוקן לו. לכן בארץ ישראל מותר לאכול 'בשר תאווה' גם בלי להפוך אותו לקרבן. הדברים קשורים למה שכתבנו בשבת שעברה, על הביטוי 'ארץ זבת חלב ודבש', שמלמד על כוחה של ארץ ישראל להפוך גם דברים של חולין לקדושה ולעבודת ה'.

לצפייה בעלון המלא