בכל אוות נפשך תאכל בשר

לקראת הכניסה לארץ מבארת התורה את הבדלי הדינים בין תקופת המדבר לבין הכניסה לארץ:

"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה:  כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ:  רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכֲלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל".

התורה מעמידה כאן זו מול זו שתי מציאויות של שחיטת בהמות – בראשונה מדובר על קרבן עולה, שעליך להעלות אותו רק במקום אשר יבחר ה', ולא בכל מקום שתרצה; ואילו בשנייה בפשטות מדובר על שחיטת בהמת חולין, כאשר אתה מתאווה לאכול בשר, תוכל לשחוט ולאכול בכל שעריך – בכל עיר ועיר ובכל מקום שתרצה.

דין זה הוא חידוש גדול ביחס לתקופת המדבר, בה חויבו ישראל לא לשחוט בהמות כלל אלא במשכן! כל מי שרצה לאכול בשר נאסר עליו לשחוט ולאכול, אלא חייב היה להקריב קרבן שלמים, ולאכול את חלקו מהקרבן. בארץ ישראל, ניתן לשחוט ולאכול בשר תאווה בכל מקום.

הדין הזה חוזר על עצמו שוב לאחר מספר פסוקים:

"כִּי יַרְחִיב יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר: כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ":

שוב הדגש הוא שבארץ ישראל יהיה מותר לך לאכול בשר ככל אוות נפשך, ולא כמו בתקופת המדבר, שבה אסור היה לאכול בשר אלא אם היית רוצה לאכול בשר זה יהיה מותר לך אך ורק אם אתה מביא קרבן שלמים למשכן ושם חלק מהקרבן הולך למזבח, חלק לכהנים, וחלק לבעלים.

מדוע חוזר על כך הפסוק פעמיים? רש"י מביא את המדרש, שלומד מכך שגם בהמות שייחדו אותן להיות קרבן, ואחר כך נפל בהן מום, אפשר לפדות אותן ולאכול אותן בכל מקום בארץ ישראל.

על כל פנים, מדוע ההבדל הזה בין המדבר לבין ארץ ישראל? מדוע בתקופת המדבר אסור לאכול בשר אלא אם כן מביאים אותו קרבן לה'?

בעומק הדברים, זה קשור לאופייה ולקדושתה של ארץ ישראל. אכילת הבשר מתוארת כדבר של תאווה – הפסוק פותח "כי תאווה נפשך", ולאחר מכן מוסיף עוד פעמיים "בכל אוות נפשך". התאווה היא לכאורה דבר שלילי – וכי זה דבר טוב שאדם ילך אחר תאוותיו ויעשה מה שמתחשק לו? במדבר, אם מתחשק לך לאכול בשר, אתה צריך להפוך את החשק הזה לדבר קדוש! כיצד? תביא קרבן למשכן, כל הקרבן הופך להיות קדש, ואתה יכול לאכול מבשר קרבן השלמים – אך לא בכל מקום! קרבן שלמים הוא קדשים קלים, שבתקופת המדבר היה מותר לאכול אותם רק באיזור 'מחנה לויה' כלומר באיזור המגורים של הלויים, ואסור היה לך להוציא את הבשר לאכול אותו באיזור של השבט שלך [לאחר בנין המקדש הותרו קדשים 

קלים לאכול בכל ירושלים העתיקה]. כלומר – במדבר הדרך היחידה להפוך את התאווה שלך לדבר חיובי היא להפוך את הבשר לקדוש ולאכול אותו במקום קדוש.

ארץ ישראל כולה מקום קדוש. כל אכילה, אפילו אכילה של חולין, היא חלק מחיי הקדש של עם ישראל בארץ ישראל. אין צורך להביא את הבהמה לבית המקדש כדי להפוך אותה לקודש. גם אם אתה עושה על האש עם החבר'ה בחולון – זו יכולה להיות אכילה של קודש, כי היא חלק מחיי עם ישראל במקומו המתוקן לו. לכן בארץ ישראל מותר לאכול 'בשר תאווה' גם בלי להפוך אותו לקרבן. הדברים קשורים למה שכתבנו בשבת שעברה, על הביטוי 'ארץ זבת חלב ודבש', שמלמד על כוחה של ארץ ישראל להפוך גם דברים של חולין לקדושה ולעבודת ה'.

לצפייה בעלון המלא